אומרים לנו שיש שייט אחר

שכחו את כל מה שידעתם על חופשה ימית עד היום, כי Tallship זה הדבר האמיתי.
 
 
בחודש אפריל יצאנו עשרים וארבעה מעובדי "דרך הים" (מועדון ובית הספר לשייט) לשבוע דליברי על גבי Tallship מאמסטרדם שבהולנד ועד קיל שבגרמניה, וגילינו עולם אחר.
 
 
מה זה בעצם Tallship? אלה ספינות מפרש גדולות, אשר נבנות באופן מסורתי. זוג השייטים המדופלמים מייק ומארלי אירחו אותנו על הStortemelk (בהולנדית: חלב שנשפך) המופלאה שלהם – סקונר דו תרנית בת 40 מטרים, ושטח מפרשים של 400 מטרים רבועים, שנבנתה כספינת דייג בשנת 1961, והוסבה למפרשית בשנת 1992. הStortemelk היא בעלת מרחב מחייה נוח ומרווח, מטבח מאובזר היטב (הכולל אפילו ברז בירה שלא נח לרגע), וקבינות חמימות ונעימות.
 
 
מייק ומארלי קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, בהתרגשות יתרה ובאווירה של סגירת מעגל. כשהשתחררו מהצבא, יוסי סוקולוב ודודי סימון (הבעלים של דרך הים), טסו להולנד, שם פגשו את מייק, שהיה אז הסקיפר של הספינה "ווילם" - דו תרנית בעלת אחד-עשר מפרשים. החברות בניהם נרקמה באופן מיידי, ויוסי ודודי התחילו להפליג עם מייק, ולמדו ממנו את רזי המקצוע. לכן, הגעתם של יוסי ודודי יחד עם עשרים ושניים מעובדי מועדון השייט שהקימו במו ידיהם, היתה מרגשת עבור כולם.
 
 
אל הסירה הגענו בלילה, לאחר שלושה ימי כיף באמסטרדם. אפופים בקסמה של העיר, עלינו מטושטשים לסירה וברגע הראשון לא ידענו איך לאכול את זה: הסירה היתה הדבר הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מעולם היאכטות: 40 מטרים של פעם: 2 תרנים, שישה מפרשים, אין סוף חבלים חומים ועבים, ובוודאי שאין כננות ושאר כלי עזר שהורגלנו בהם. גרם מדרגות צר ותלול הוביל אותנו אל איזור המגורים: 8 קבינות בעלות מיטות קומותיים ותלת קומותיים, בניהן מסדרון צר. הרושם הראשוני שלי היה קלסטרופובי, ובשילוב עם הכפור חודר העצמות, אודה ואתוודה שהיה באותו ערב רגע קצר שבו הרהרתי ״למה עשיתי את זה לעצמי?״
 
 
ובכן, בתשובה לשאלה "למה?" - כי זו היתה החוויה הכי עצמתית, מדהימה ומשוגעת שחוויתי עד היום, ולא הייתי מחליפה אותה בשום חופשת שמש על קטמרן חדשה ומפנקת בקאריביים. זה לא היה עוד צ׳רטר של מפרצים קסומים, ים ושמש בים היוני או במפרץ גוצ׳ק - זו היתה הרפתקה ימית מופלאה שאין לה תחליף עבור כל אדם שאוהב ים, שייט והרפתקאות.
 
 
ראשית מבחינה מקצועית – שוו בנפשכם בילוי של שבוע על גבי סירה עם עשרים מדריכי שייט מנוסים ומקצוענים, כל אחד בתחומו – גן עדן לסקיפרית מתחילה כמוני. בכל יום העביר אחד המדריכים שיעור בשייט מתקדם במגוון נושאים ותחומים: תמרוני מנוע, מכונה, גאות ושפל, ועוד. כמו כן, גילינו שמיצוף קרדינלי, סימני יום של מוגבלים בתמרון ודייגים, אופייניות של מגדלורים, אורות שמצהירים מאיזה צד מותר לעבור את האניה, שעוד בטרם ראינו אותה, היא התגלתה לנו במכ"ם – אינם גיבוב של שטויות ארכאיות שצריך ללמוד לבחינה של משרד התחבורה, אלא עזרים נדרשים ביותר באיזורי שייט סואנים, מורכבים ועמוסי מכשולי ניווט. הפלגה עם איש ים מנוסה כמו מייק, השרתה על כולנו השראה: מבחינת מייק, מנוע זו כמעט מילה גסה – כלי עזר שנועד לכניסות ויציאות מנמלים ותו לא. גם אם משמעות הדבר לגלסס בנתיבי שייט צרים ועמוסים ולהעביר ידנית את כל ששת המפרשים ממפנה למפנה (פעולה המצריכה את השתתפות כל הצוות) בכל 5 דקות במשך שעות כי הרוח מולנו. 
 
 
שנית, מבחינה חברתית – כתלמידה ב- קורס משיטי יאכטות , ומאוחר יותר כחלק מצוות דרך הים – תמיד ידעתי שעובדי דרך הים הם אנשים נהדרים, אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין להגיד בוקר טוב כשמגיעים למשרד, ולצאת להפסקות סיגריה ביחד, ובין לחיות ביחד שבוע על סירה – לישון, לבשל, לאכול. אז מה קרה שם? בכל ערב, צוות של שלושה אנשים, הכין ארוחת קונספט: מרוקאית, איטלקית, יוונית, גרוזינית ואמריקאית – אשר כללה אוכל, מוזיקה, תלבושות, ריקודים ומשחקים. למדנו איך עושים לחיים אצל הגרוזינים, ושיחקנו רביעיות של איי יוון. צילמנו קליפ הארלם שייק, רקדנו קפוארה בגשם, בנינו נדנדה והתנדנדנו מהדופן מעל המים הקפואים, ניגנו ושרנו ללא הפסקה, עשינו טורנירים של שש-בש וטאקי ובעיקר צחקנו המון. בקיצור - על אף חששות קלים שהגענו איתם, לא רק שלא היה אף לא חיכוך קל שבקלים – חזרנו צוות מגובש ואוהב – משפחת דרך הים.
 
 
המסלול:
ביום הראשון יצאנו מאמסטרדם ל-12 שעות הפלגה על מפרשים בנתיבי שייט, לעבר Harlingen שנמצאת על היבשת. בדרך היינו צריכים לעבור במספר לוקים. לוק הוא תא בנוי המתפקד כסכר, ומטרתו לאזן את מפלסי המים השונים, על מנת לאפשר לסירה לשוט בעליה או בירידה. המעבר עם הסירה בלוק כרוך בתפעול פשוט ומסתכם בקשירה והתרה של חבלים בזמן שהלוק מתרוקן או מתמלא במים. באחד הלוקים, גילינו להפתעתנו שאנחנו מפליגים על גשר מעל כביש מהיר, ותחתינו דהרו משאיות.
בכניסה לנמל Harlingen, זיהינו סנפיר גב שחור ועגלגל, ומבירור גילינו שפגשנו Harbour porpoise – יונק ימי קטן ממשפחת הלוויתניים שחי בקרבת חוף ובנמלים. בנמל, לאור שקיעה, ביצענו גישה לרציף ברוח מרחיקה של 18 קשרים באמצעות שימוש בבלמים ובהסחה. רק למחרת בבוקר, כשירדנו מהסירה כדי לעשות קניות, הבנתי שלמרות הפלגה של 12 שעות, לא הרגשתי כל צורך לרדת לרציף בסיומה, בגלל מרחב המחייה המרווח והמפנק של הStortemelk.
 
 
לאחר השלמת מצרכי מזון, יצאנו להפלגה בים הצפוני שארכה כ-35 שעות לעבר האי הגרמני Heligoland, כשכלבי ים שוחים סביבנו ורובצים על שרטונות החול. התחלקנו לשלושה צוותים, ועבדנו במשמרות של 4 שעות. במשמרות הלילה, עטופים בחליפות סערה, כובעי צמר, גרביים תרמיות, כפפות וחם-צוואר, כיבינו את כל האורות בקוקפיט, בסלון ובמטבח, כדי לחסוך בצריכת החשמל, וכדי להקל על זיהוי אורות הניווט. למחרת בבוקר, לאחר לא יותר מ-3 שעות שינה (כדי לא להפסיד שום דבר...) יצאתי לקוקפיט, וגיליתי שלראשונה בחיי, אני רואה סביבי רק ים – חוויה מרגשת.
 
 
Heligoland הוא אי גרמני זעיר שהיה במלחמת העולם הראשונה בסיס הצוללות החשוב ביותר של הצי הגרמני. כיום הוא מהווה יעד תיירותי בעיקר בגלל שהוא פתור ממכס, ומחירי האלכוהול והטבק בו מצחיקים. כמו כן, צפרים רבים נוהגים לפקוד את האי עקב קינון ציפורים ימיות על המצוקים. 
 
 
למחרת יצאנו בערפל כבד לעבר תעלת קיל הגרמנית, המחברת בין הים הצפוני לים הבלטי, אליה הגענו באמצע הלילה לאחר קרוב ל-20 שעות הפלגה. נקשרנו לכמה שעות מנוחה, ויצאנו ל-12 שעות הפלגה לאורך התעלה, בסופן הגענו לעיירה המקסימה Eckernförde, ולבקשתנו, ביצע מייק גישה לרציף על מפרשים בלבד, בעזרתנו כמובן. לכבוד יום שישי, לימדנו את המקומיים איך צריך לחגוג כשעלינו כולנו לרקוד על שולחנות בפאב המקומי. מה שקרה ב Eckernförde נשאר ב Eckernförde , רק אגלה שהברמן במועדון סיים את הערב כשלראשו חבושה פיאה וורודה מארץ הקודש.
 
 
לכבוד היום האחרון חייכה אלינו השמש בדרכנו לעבר העיר קיל, שם נפרדנו בצער רב מהStrortemelk היפיפיה שכל כך נקשרנו אליה במהלך השבוע, ולמדנו לאט לאט כיצד לתפעל, ומהזוג המופלא מייק ומארלי שאירחו אותנו נפלא ולימדו אותנו כל מה שרצינו לדעת. אחרי הרפתקה חוצת ימים ומדינות שהרגישה כנצח, כאילו התקיימה באיזור זמן אחר ובספירה אחרת - אוטובוס החזיר אותנו לאמסטרדם בשש שעות נסיעה בלבד.
 
 
שבנו ארצה מגובשים, ומנוסים יותר כשייטים, ולמי שפוגש אותנו ואין לו זמן מיותר – לא מומלץ לשאול אותנו "איך היה בהולנד?", כי את שטף הדיבור הנלהב לא ניתן לעצור.
 
מיקה אור שני (אפריל 2013)
 
הרשמה לניוזלטר של דרך הים
לקבלת עידכונים שוטפים מדרך הים אנא מלאו את הפרטים הבאים:
  • שם:
  • דוא”ל: