התנגשות באמצע התחרות

לפני כשבועיים נפל דבר בעולם השייט התחרותי. האירוע שהתרחש בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת ה-29 לנובמבר היה מפתיע ודרמטי ביותר, אבל לא הופיע בעיתוני הספורט של ישראל. למעשה, מלבד כתבה קצרה במוסף "הארץ", לא ראיתי שום אזכור לכך. למי שטרם הבין, מדובר בהתנגשות של ה"וסטס-ווינד", אחד מהצוותים המתחרים ב- Volvo Ocean Race בריף ובנטישת הסירה באמצע התחרות. אנסה אם כן להבהיר עד כמה שניתן מה קרה ומהן המשמעויות של אירוע כזה עבורנו כשייטים.

למי שלא מכיר, תחרות ה- Volvo Ocean Race היא אחד מאירועי השייט החשובים והמפורסמים בעולם. מדובר בתחרות הקפת העולם אשר מתקיימת מאז 1973 כל שלוש שנים. התחרות בנויה מכ-9 "לגים" ומתחרויות בנמלי הערים המארחות ואורכת בערך כשמונה חודשים. בתחרות הנוכחית שהחלה בתחילת אוקטובר צפויים הצוותים לגמוע מרחק של כמעט 40,000 מיילים ולהיתקל בתנאי הפלגה קיצוניים ביותר. על אף הכסף הרב שמושקע בתחרות על ידי גופים מסחריים שמממנים את הצוותים והסירות, אין פרס כספי למנצח. הרווח הוא ההשתתפות עצמה ורבים מהסקיפרים ומאנשי הצוות מתברגים לאחר מכן בצוותים תחרותיים מקבילים. 

הצוות המדובר, אשר מפליג תחת חסות חברת הענק "Vestas Wind" (חברה דנית שמייצרת טורבינות רוח), נמצא תחת הנהגתו של כריס ניקולסון, שייט מנוסה ביותר שהשתתף כבר 4 פעמים לפני כן ב"ולוו". פרט לכך התחרה ניקולסון בשתי אולימפיאדות וזכה כ-6 פעמים באליפות העולם בדגם "פורטי-ניינר". בקיצור: לא פריאר. הצוות הגיע בלג הראשון מספרד לדרום אפריקה במקום הרביעי והמכובד. הסירה בה הם (ושאר הצוותים) מפליגים עוצבה במיוחד לתחרות ומהווה את חזית הטכנולוגיה בתחום השייט. אורכה 65 פיט, בעלת שטח מפרש של עד 578 מ"ר, הקיל המתכוונן מגיע לכמעט 5 מטר שוקע והתורן בגובה 30 מטר. הסירה מצוידת במערכות ניווט וקשר מתקדמות, המאפשרות לה לשנות את הנתיב בהתאם למגבלות האזור ומזג האוויר.

שבעת הצוותים, אשר הפליגו בלג השני מקייפ-טאון לאבו-דאבי, התקרבו לאזור שנמצא מזרחית למאוריציוס, במערב האוקיינוס ההודי. כל הצוותים ידעו שמדובר באזור בעייתי לשייט: ריבוי איים ואזורים רדודים, חלקם רק מעט מתחת לפני הים, בשילוב עם חוסר דיוק במפות של אותו אזור, מהווה מטרד לא קטן לסירות שמנסות להפליג כמה שיותר מהר ולעקוף אחת את השנייה. על אף הניסיון הרב והטכנולוגיה המתקדמת, תוך כדי שהם מתמודדים עם תנאי ים לא קלים, התקרבו חלק מהסירות לאזור איים בשם Cargados Carajos"". בשעות הבוקר המוקדמות, לפני עלות השחר ובעודם מפליגים במהירות של 17 קשרים, התנגשה ה"וסטס-ווינד" בריף.

הסקיפר זיהה מיד שהסירה עלתה על הריף ולאחר כמה רגעים שבהם הגלים טלטלו את הסירה בחוזקה החל הצוות בבקרת נזקים. שני ההגאים נשברו ותוך כדי שהסירה הוטחה על הריף נקרעו הירכתיים כמעט לגמרי. לאחר שהבינו שלא יוכלו להישאר על הסירה עד עלות השחר נטש הצוות את הסירה ועבר לרפסודות ההצלה, שנקשרו אל האי במרחק בטוח. הדיווח על התאונה הועבר להנהלת התחרות ולשאר הסירות ושתיים מהן שינו את נתיבן חזרה בכדי לסייע. רק בנס אף אחד לא נפגע. אנשי הצוות חולצו למחרת על ידי RIB של משמר החופים המקומי והועברו לאי סמוך. את הזמן עד חילוצם הם ניצלו כדי לאסוף מתוך הסירה את כל הציוד שניתן היה להוציא ממנה, וביום שלמחרת הועבר הצוות יחד עם כל הציוד למאוריציוס.

הצילומים שפורסמו לאחר ההתנגשות מגלים תמונה מחרידה שתעביר בכל אחד מאיתנו צמרמורת. סירה מופלאה, פאר היצירה, שוכבת מרוסקת על הריף בעוד שהצוות, המורכב משייטים מקצוענים ומנוסים, יושבים על החוף הסמוך חסרי אונים. התאונה מעלה שאלות רבות, אך המרכזית שבהן היא: כיצד יתכן שדבר כזה קרה? מבלי לזלזל ביכולותיהם של הסקיפר ושל אנשי הצוות, שהגיבו במהירות ובמקצועיות ושמרו על פאסון גם אחרי התאונה, ועם כל הצניעות שיש (הרי לא הפלגתי בעצמי מסביב לעולם...עדיין), אנסה להציע פרשנות מסוימת.

הנהלת ה"ולוו" פרסמה אמנם עדכונים רבים, אך למעשה לא חשפה לגמרי את הפרטים הקטנים. נווט הספינה, ווטר ורברק ההולנדי, הודיע שברגע שיוכל לחבר את המחשבים שנלקחו מהסירה יוכל להבין מדוע לא הבחין באי. בוודאי יתבצע תחקיר מקיף והמסקנות יפורסמו, אך כרגע לא הכל ידוע. עם זאת, לאחר התאונה הרשת געשה וכל הכותבים באתרי השייט, בבלוגים ובפייסבוק החלו לתת את הפרשנות שלהם לאירוע. הפרשנות המיידית הייתה שמדובר בטעות ניווט. האזור כולו מכוסה באיים ובאתולים שקשה לזהות במפה ושהמיקום של חלקם אינו מדויק ומבוסס על סקרים שנערכו לפני שנים רבות. זוהי בעיה ידועה לאלו שמפליגים באזורים בעלי מיפוי לא מדויק והפתרון המקובל הוא לשלב את המפות יחד עם צילומי לווין, של גוגל למשל. אולם גם אז הדיוק אינו אבסולוטי. בנוסף, השימוש בתוכנות ניווט המציגות את הנתונים על גבי מסך עלול להטעות. לא תמיד ניתן להבחין באיים מסוכנים רק משום שהרזולוציה אינה נכונה. לא מן הנמנע שהאי אכן מופיע במפות במיקומו המדויק או לא רחוק ממנו, אך הריחוק בתצוגה מנע מהנווט להבחין בו.

מעבר לטענה לגבי איכות הניווט, יתכן בהחלט שהסקיפר שגה בהערכת הסיכונים. עורכת המגזין "Yachting World", אליין בונטינג, העלתה בבלוג שלה את האפשרות שניקולסון (ויתכן שאף סקיפרים נוספים) לא היה מודע למידת הסכנה הקיימת באזור זה. בזמן ההתנגשות הנווט ישן ולא נעשו כל פעולות המצביעות על מודעות לריף המסוכן (כמו הורדת מהירות, הפעלת התרעת מד עומק וכו'). עובדות אלו, לצד ההפתעה הרבה של הצוות כפי שניתן לראות בסרטון המתעד את ההתנגשות, מעידים לטענתה של בונטינג, כי הן הסקיפר והן הנווט לא היו מודעים לכך שהאי נמצא בדיוק בנתיב המתוכנן של הסירה.

גם אם לא הכל ברור וגם לאור הספקולציות הרבות שקיימות סביב האירוע, ניתן ללמוד ממנו המון. ראשית, תאונות קורות לא רק ל"שייטי סוף שבוע" אלא גם לשייטים מקצוענים. מי שלא מפליג לא עושה טעויות. מבלי להפחית מהסיכון העצום שתאונה כזו מהווה לחיי אדם, חייבים לדעתי להבין שדברים כאלו הם משהו שעל כולנו להיות מוכנים לו, ולא להגיד "לי זה לא יקרה". שנית, ברמת הניווט, האירוע מחדד את ההבנה שגם בעולם הדיגיטלי של GPS מדויק ואמין, עם פלוטרים ותוכנות ניווט, עדיין לא תמיד אנחנו יודעים הכל. למי שרגיל לראות את סימון הסירה במדויק על המסך תהיה זו ממש בעיה מחשבתית להטיל ספק בנתוני הניווט שהמכשירים מייצרים. לכל אלו שישאלו אותי מעתה בקורס ניווט חופי מדוע צריך ללמוד שיטות ניווט אחרות כשיש GPS, אראה את התמונה של ה"ווסטס-ווינד" על הריף. הנה צוות שהשתמש בציוד הכי מתקדם שיש ובכל זאת סיכן את עצמו ואיבד את הסירה.

הרבה דברים ניתן היה לעשות כדי למנוע את ההתנגשות: הפעלת התרעה על עומק רדוד, יתר תשומת לב, תכנון מקדים של הנהלת התחרות באופן שידגיש סכנות כאלו או בקרה על ציוד הניווט ועל דיוקו. אולם המסקנה החשובה ביותר לדעתי מהאירוע, אותה הדגישה אליין בונטינג במאמרה, היא שעם הזמן שייטים איבדו את הפחד העמוק מהתנגשות באי בלתי ידוע. הרי ספינות הפליגו באוקיינוס ההודי לפני מאות שנים, בלי GPS, בלי מפות, בלי מכשור אלקטרוני ובלי מכשירי קשר. היכולת להגיע אל היעד הייתה תלויה בזהירות רבה המבוססת על ההבנה שלא הכל ידוע ושלא את הכל אנחנו יכולים לראות. אני סבור שמסקנה כזו נכונה לא רק עבור שייטים מקצועיים שמקיפים את העולם, אלא עבור כל מי שמפליג בים.
מה יהיה כעת? לא ברור. לאור הכסף הרב שכבר הושקע בתחרות, ובוא נודה על האמת גם בעקבות הבושה הרבה, יש דיבורים על בניית סירה חדשה והצטרפות של הצוות ללגים הבאים. אך גם אם ניקולסון וה"ווסטס-ווינד" יחזרו לתחרות, אין ספק שאירוע דרמטי כזה יעיב על הכל. אני מעריך מאוד את החוסן הנפשי ואת המקצועית שהוא וצוותו גילו במהלך האירוע. למרות הקשיים הם הוכיחו שהם באמת מקצוענים. אבל בסופו של דבר ניתן לומר שגם אם תאונות כאלו עלולות לקרות – אסור שהן יקרו. 

 

 

הרשמה לניוזלטר של דרך הים
לקבלת עידכונים שוטפים מדרך הים אנא מלאו את הפרטים הבאים:
  • שם:
  • דוא”ל: