למה לחצות אוקיינוס?

 אז החלטתי לצאת השנה לחציית האוקיינוס האטלנטי, נתבקשתי וגם הסכמתי לשתף אתכם במסע הארוך שבדרך למסע הזה ובחוויות שלי מהחציה עצמה, אבל שניה לפני שאנחנו קופצים למים, אני חושב שכדאי לפתוח בשאלה חשובה – מה גורם לאדם לקום יום אחד, להיפרד מהשגרה הנוחה שלו למשך חודש ואולי גם יותר ולצאת למסע ימי ארוך רק כדי לעלות על מטוס ולחזור בחזרה? או בקיצור: למה בכלל החלטתי לצאת לחציית האוקיינוס האטלנטי?

שקיעה

ובכן, לפני כ- 3 שנים הייתי בהרצאה במרכז דניאל בתל-אביב, באולם שבו עושים את מבחני התיאוריה. סקיפרים ותיקים ומנוסים תיארו כיצד מכינים סירה וצוות לחציה. האמת? זה מסע שנשמע לי לא אנושי, או כמו שזוגתי שתחיה תמיד אומרת: “חוץ לארץ זה קר וים זה מסוכן“. (ביננו: גם בים לפעמים קר) ישבתי שם וחשבתי לעצמי שחוץ מהאתגר הבלתי אנושי שבמסע עצמו, חוץ מהסכנות שיש בסירה שמפליגה בלב ים, הרחק מכל מה שנוח ובטוח בחוף, ישנם גם אתגרים אחרים, סכנות אחרות: בכלל לא היה לי ברור למשל איך אפשר לקחת פסק זמן כל כך ארוך מהחיים, זה פשוט לא נתפס לי כמשהו הגיוני. אז נכון שהפלגה ארוכה מצד אחד של העולם לצד השני יכולה להיות חוויה אדירה, אבל אולי גם סיוט? ואולי עושים את דבר השטות של חצייה רק אחרי שיוצאים לפנסיה? וחוץ מזה, זה גם עולה המון כסף, אז זה בכלל שווה? ואיך אפשר להסתדר במשך חודש ימים עם אנשים שלא ממש מכירים על קליפת אגוז בלב האוקיינוס? היו המון קולות פנימיים שהתנגדו בכלל למחשבה על חצייה, מצד שני בסופה של אותה הרצאה הרגשתי שנדלק בי ניצוץ, והניצוץ ההוא הפך להתחלה של חלום…

 

ניסיתי לבדוק עם עצמי ולנסח תשובות לכל מיני שאלות שעלו כמו מתי יהיה הזמן הנכון לצאת לכזאת הרפתקה? אני עדיין עובד לפרנסתי, מודה ומתוודה (ולא מתנצל) גם להנאתי, אז עכשיו אפסיק לעבוד תקופה ארוכה? זה גם הפסד כספי וגם איך אחזור אח”כ למסלול “נורמלי”? ומה יגידו עלי במעגל הקרוב, שאני “לא נורמלי”? ואיך אפשר להפסיק את שגרת החיים לכל כך הרבה זמן? ומי בכלל ירצה לצרף אותי למסע שכזה? אז אולי כן אבל לא הפעם? אולי בכלל יהיה לי זמן לחציה רק כשאצא לפנסיה? 

תכל’ס, יש עוד המון סיבות “הגיוניות” להימנע, המון סיבות למה לא לחצות –  לא מניתי את כולן. כמי שמכיר את עצמו ומאמן אחרים לטכניקות התנהלות בחיים, אני יודע לקחת על עצמי התחייבויות מאתגרות וגם לעמוד בהן.  איך אני עושה את זה? כשאני חולם ורוצה להגשים את החלום, לא משנה קטן/גדול, אני מכריז עליו בקול רם באוזני חבר ומיד המחויבות שלי מתגברת! ואז זו רק שאלה של זמן מתי זה יקרה, וההפתעה הגדולה, מהר מאוד זה קורה. טיפ נוסף (מודה, לא קל ליישום): כשאני מפחד ממשהו, דווקא אותו אני עושה.

מניסיון החיים ומנסיוני התעסוקתי אני יודע שיש לי מודעות עצמית די גבוהה. תמיד הצבתי לעצמי אתגרים שנראו “לא נורמליים” וכשהחלטתי גם ביצעתי. בגיל 18 התנדבתי לסיירת שקד. מילואים עשיתי כלוחם בפלוגה מסייעת בחטיבת הצנחנים הדרומית מאימון ההקמה ועד גיל 45 ואז פיטרו אותי… אח”כ התנדבתי. את הקריירה התחלתי בחברת IBM, זה היה מקום עבודה “לכל החיים” ואחרי 5 שנים עזבתי כי ידעתי שלא מתאים לי להיות בורג קטן מדי במכונה גדולה מדי. 7.5 שנים עבדתי ב Intel (עוד לא היה PC), הייתי מהנדס השירות הראשון של החברה בארץ, שנתיים וחצי ואח”כ הייתי מנהל התפעול של החברה.  15 שנה עסקתי בשיווק ומכירות, התמודדתי עם פרויקטים וטכנולוגיות שאף קולגה שלי לא רצה להתקרב או להסתכן (זה כנראה לא יצליח…). לפני 17 שנה יזמתי והקמתי סטארט-אפ בתחום שבו אני עוסק עד היום וכיום יש מתחרים, כן ירבו…

בעולם התחביבים, העשרה לנפש, הייתי בגרעין ההקמה מדריך בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע. רכבתי על סוסים, עד שנכנסתי לכסא גלגלים. אני רוכב על אופנוע כבד למרות המשקל הקל שלי (כל עוד אני בכושר…), אין ספק מפחיד! ולמעלה מעשור מאוהב בעולם הים וההפלגות. התחברתי לעולם ההפלגות לאחר שהניצוץ הזה היה רדום אצלי הרבה שנים. 

קרוב לוודאי שהבנתם ש”נורמלי” אני לא! ולהציב אתגרים וגם לממש אותם אני כן! ולמצוא סיבות “למה לא” נורא קל, ולעשות שיקול לוגי לא תמיד נכון לעשות, וכשלא לוקחים סיכונים אז כנראה יושבים מול הטמבליזיה או רואים סרטים ופעם בשבועיים יוצאים להפלגת מועדון. אבל כשבאמת רוצים משהו, גם אם יש 13 סיבות למה לא וסיבה אחת למה כן, האחת של ה”כן” מנצחת כי היא הרבה יותר עוצמתית מהרבה רעשים של “לא”. ואם מישהו שקורא את המילים האלו עכשיו באמת רוצה להגשים חלום וגם אם החלום נראה לא הגיוני, למשל כמו חציית האטלנטי שיקום ממקום מרבצו, יחליט, יפעל, יבצע ויגשים את החלום.

אז בכל זאת: למה דווקא עכשיו? למה לא לחכות לפנסיה? בעוד שנה או 3 שנים אהיה יותר בריא ממה שאני היום? אהיה יותר בכושר ממה שאני היום? החיים לימדו אותי שהזדמנויות שונות קופצות לנגד עינינו כל הזמן ושהכלל הראשון לגבי ההזדמנויות האלו הוא “או שנותנים להן לחלוף או שתופסים אותן”. הכלל השני הוא שבדרך כלל שווה לתפוס אותן. 

לא זכור לי שאי פעם הצטערתי על משהו שעשיתי, גם אם בדיעבד הסתבר שעשיתי טעות. מצד שני אני זוכר בבירור דברים שלא עשיתי ומצטער עליהם. כשמנחם ישב איתי על כוס קפה ושיתף אותי בתכנית לצאת לחציה של האטלנטי השנה ולא בשנה הבאה, לא עם הסירה שלו, אלא עם “דרך הים”, תפסתי את ההזדמנות בטרם היא חולפת לה. עלית על הרכבת הזאת, תפסתי טרמפ, קפצתי על הדינגי – תקראו לזה איך שתרצו, עכשיו אני עמוק בתוך ההכנות להרפתקה הזאת וברור שאני ממש לא מצטער.

בהמשך אספר לכם על מנחם, על ימי ההערכות לחציה ועד כמה חשוב התכנון. ועוד יותר בהמשך אספר גם על חווית החציה עצמה… אז כולנו כבר נדע עד כמה זה באמת שווה.